אודות סבתא בלהה
ילדות סבתא בלהה
"נולדתי בתל אביב בביה"ח 'הדסה' להורי אלה ושמואל בכר בשנת 1933.
באנו לגור בתל האביב הקטנה ברחוב פרוג 8.
בביתנו היה גן ילדים של הגננת חנה רסקין שרוב ילדי השכונה ביקרו בו.
בבית מולי גרו חברי שהיו מבוגרים ממני ורק רצו ללמדני לקרוא לפני לכתי לבית הספר וכך עשו.
התחלתי ללמוד בבית הספר 'תל-נורדאו' שם למדתי עד כתה ד'. בימי מלחמת העולם השנייה אנחנו עברנו דירה לשדרות קרן קיימת (כיום שדרות בן-גוריון) כיוון שהמרחק היה רב, העבירו אותי לביה"ס 'נס-ציון' שם למדתי עד כיתה ח'. בצעירותי הצטרפתי לתנועת נוער 'השומר הצעיר', אך מאוחר יותר בהיותי בכיתה ט' עברתי ל'מחנות העולים' כי שם היו כל חברי וחברותיי. בתנועת הנוער בילינו את רוב זמננו החופשי, בקיץ יצאנו למחנות קיץ ומחנות עבודה ברחבי הארץ. וכמובן טיילנו בחופשות הרבה ברחבי הארץ."
בתיכון, למדתי ב"בית חינוך תיכון" שהפך בסיום לימודיי ל"עירוני ד", משם עברתי לסמינר הקיבוצים כי הוריי חשבו שחייב להיות לי מקצוע לפני לכתי לצבא, שם למדתי להיות גננת וגם לחשוב!
באוגוסט 1953 התגייסתי לצה"ל ושובצתי לגדנ"ע (גדודי נוער) שתפקידם היה לעבוד עם ילדי המעברות. ולכן גויסו גננות ומודות לגדנ"ע. הארץ בתקופה של עלייה ענקית, מעברות בכל הארץ, גרים באוהלים ופחונים, ואנחנו עסקנו בחינוך של ילדי המעברות. לאחר הצבא עברתי לעבוד במשרד החינוך כמורה כי היה מחסור עצום במורות והעבירו גננות להיות מורות. קיבלתי עבודה כמורה ברמלה.
ילדות סבתא בלהה בזמן השלטון הבריטי
"בימי ילדותי שלטו בארץ הבריטים. היו מחתרות בארץ של אצ"ל, לח"י וההגנה. הם הודיעו לציבור כל מיני הודעות על פעולות שעשו נגד הממשלה הבריטית בכרוזות שהפיצו על קירות בתים וחנויות. הצבא והמשטרה הבריטים רדפו אחרי מדביקי המודעות וכלאו אותם. הם הלכו בדרך כלל אם כובע לראשם ומטפחת שכיסתה את פניהם. אנחנו הילדים היינו רצים אחריהם ולפניהם ומודיעים להם אם יש באזור שוטרים או שריוניות צבא מתקרבות והם היו נכנסים למקומות מחבוא שהראנו להם באזור, כדי שלא יתפסו אותם. הבריטים חיפשו תמיד את אנשי המחתרת כדי לכלוא אותם בארץ או בחו"ל כדי שלא יפעלו נגדם. כדי לאסוף אנשים אלו לכלא הם נהגו מדי פעם להכריז על 'עוצר'. ב'עוצר' היינו צריכים לשבת בבית בלי לצאת עד שיודיעו לנו שהעוצר יסתיים. לפעמים ה'עוצר' היה נמשך ימים עם רשות יציאה לשעה עד שעתיים כדי לקנות לחם ומוצרים חיוניים. לאחר פיצוץ מלון קינג דויד (המלך דוד) הוטל עוצר של 3 ימים רצופים על היישוב, בביתנו התארח בו דודי אבי (אבינועם) ז"ל מרמתיים ופתאום הוא חלה, לא ידענו מה לעשות, איפה לקנות מצרכים, לקחתי בלי לשאול את אמא שלי כסף, סל וסיר לחלב ויצאתי לי דרך רחוב שלמה המלך עם חברתי בלהה, שהיה מלא ב"כלניות" (חיילי הצנחנים הבריטים) לכיוון סומיל שהיה כפר ערבי בקצה העיר וקנינו שם את מצרכינו, וצעדנו לנו בשקט, לאורך רחוב שלמה המלך ואף אחד לא עשה לנו דבר.
ילדות סבתא בלהה
"נולדתי בתל אביב בביה"ח 'הדסה' להורי אלה ושמואל בכר בשנת 1933.
באנו לגור בתל האביב הקטנה ברחוב פרוג 8.
בביתנו היה גן ילדים של הגננת חנה רסקין שרוב ילדי השכונה ביקרו בו.
בבית מולי גרו חברי שהיו מבוגרים ממני ורק רצו ללמדני לקרוא לפני לכתי לבית הספר וכך עשו.
התחלתי ללמוד בבית הספר 'תל-נורדאו' שם למדתי עד כתה ד'. בימי מלחמת העולם השנייה אנחנו עברנו דירה לשדרות קרן קיימת (כיום שדרות בן-גוריון) כיוון שהמרחק היה רב, העבירו אותי לביה"ס 'נס-ציון' שם למדתי עד כיתה ח'. בצעירותי הצטרפתי לתנועת נוער 'השומר הצעיר', אך מאוחר יותר בהיותי בכיתה ט' עברתי ל'מחנות העולים' כי שם היו כל חברי וחברותיי. בתנועת הנוער בילינו את רוב זמננו החופשי, בקיץ יצאנו למחנות קיץ ומחנות עבודה ברחבי הארץ. וכמובן טיילנו בחופשות הרבה ברחבי הארץ."
בתיכון, למדתי ב"בית חינוך תיכון" שהפך בסיום לימודיי ל"עירוני ד", משם עברתי לסמינר הקיבוצים כי הוריי חשבו שחייב להיות לי מקצוע לפני לכתי לצבא, שם למדתי להיות גננת וגם לחשוב!
באוגוסט 1953 התגייסתי לצה"ל ושובצתי לגדנ"ע (גדודי נוער) שתפקידם היה לעבוד עם ילדי המעברות. ולכן גויסו גננות ומודות לגדנ"ע. הארץ בתקופה של עלייה ענקית, מעברות בכל הארץ, גרים באוהלים ופחונים, ואנחנו עסקנו בחינוך של ילדי המעברות. לאחר הצבא עברתי לעבוד במשרד החינוך כמורה כי היה מחסור עצום במורות והעבירו גננות להיות מורות. קיבלתי עבודה כמורה ברמלה.
ילדות סבתא בלהה בזמן השלטון הבריטי
"בימי ילדותי שלטו בארץ הבריטים. היו מחתרות בארץ של אצ"ל, לח"י וההגנה. הם הודיעו לציבור כל מיני הודעות על פעולות שעשו נגד הממשלה הבריטית בכרוזות שהפיצו על קירות בתים וחנויות. הצבא והמשטרה הבריטים רדפו אחרי מדביקי המודעות וכלאו אותם. הם הלכו בדרך כלל אם כובע לראשם ומטפחת שכיסתה את פניהם. אנחנו הילדים היינו רצים אחריהם ולפניהם ומודיעים להם אם יש באזור שוטרים או שריוניות צבא מתקרבות והם היו נכנסים למקומות מחבוא שהראנו להם באזור, כדי שלא יתפסו אותם. הבריטים חיפשו תמיד את אנשי המחתרת כדי לכלוא אותם בארץ או בחו"ל כדי שלא יפעלו נגדם. כדי לאסוף אנשים אלו לכלא הם נהגו מדי פעם להכריז על 'עוצר'. ב'עוצר' היינו צריכים לשבת בבית בלי לצאת עד שיודיעו לנו שהעוצר יסתיים. לפעמים ה'עוצר' היה נמשך ימים עם רשות יציאה לשעה עד שעתיים כדי לקנות לחם ומוצרים חיוניים. לאחר פיצוץ מלון קינג דויד (המלך דוד) הוטל עוצר של 3 ימים רצופים על היישוב, בביתנו התארח בו דודי אבי (אבינועם) ז"ל מרמתיים ופתאום הוא חלה, לא ידענו מה לעשות, איפה לקנות מצרכים, לקחתי בלי לשאול את אמא שלי כסף, סל וסיר לחלב ויצאתי לי דרך רחוב שלמה המלך עם חברתי בלהה, שהיה מלא ב"כלניות" (חיילי הצנחנים הבריטים) לכיוון סומיל שהיה כפר ערבי בקצה העיר וקנינו שם את מצרכינו, וצעדנו לנו בשקט, לאורך רחוב שלמה המלך ואף אחד לא עשה לנו דבר.
שירותיה בצבא
בצבא שירתי בגד"נע היה זה חי"ל קטן שרובו מורכב ממורות וגננות שנשלחו לעבוד עם ילדי המעברות.
בארץ באותם ימים, העלייה הגדולה מכל ארצות המזרח הערביות , יהודים שעזבו את ארץ מולדתם ללא רכושם כי הממשלות הערביות לא הרשו להוציא רכוש וכסף מארצם. כמו כן הגיעו שארית הפליטה ניצולי השואה מארצות אירופה שלפני קום המדינה הממשלה הבריטית אסרה עליהם להיכנס לארץ ורק לאחר קום המדינה יכלו להיכנס אליה. רבים מהם נשלחו על ידי הבריטים למחנות בקפריסין ושם ישבו עד קום המדינה.
הארץ לאחר המלחמה שסועה , מלקקת את פצעיה מימי המלחמה. מתחילים לבנות את כל הישובים שנהרסו בימי המלחמה. קצב העולים היה הרבה יותר גדול מקצב יכולת הבניה. הושיבו את העולים בתחילה בערים הערביות שנעזבו, כמו יפו, רמלה, לוד, בית שאן ואחר כך נאלצו לבנות מגורים מהירים. החלו בהקמת ערי אוהלים אך הגשם הראשון אילץ את ראשי המדינה למצוא פיתרון והחלו בונים פחונים שבהם גרו משפחות בנות 8 נפשות ויותר . בקיץ היה חם מאד
השמש קפחה את קרניה על הגגות הפח ובחורף הגשם דפק ודלף.
ולכל זאת לא היו מספיק מורים ומספיק מבנים לבתי-ספר. אנשים מהישוב הישן התנדבו לבוא ולעזור לאנשים .
גם הצבא בא לעזור עם יחידת הגדנ"ע . הקימו במעברות מעין תנועה שהיו באים להדריך את הנוער במעברות וכן היו מוציאים אותם לקורסים במחנות כדי לתת להם מרוח הארץ.
הייתי בצבא מפ"אית שהיה עלי לחנך את הילדים שהגיעו ולתת להם קצת מאהבת ארץ ישראל.
יצאנו איתם לטיולים בארץ לימדנו אותם קצת תרגילי סדר , הם אהבו מאד את המשחקים הללו
ב"צבא" זה נתן להם תחושת שייכות.
בימי העצמאות של שנות המדינה הראשונות נהוג היה לערוך מצעד צבאי ברחובות הערים. כמובן ששיתפו את הילדים ואני צעדתי עם גדוד של גדנ"עים במצעד של שנת 1955 היה מצעד ומסדר ענק שנערך באצטדיון רמת-גן. היה זה לפני מלחמת קדש , הערבים שלחו מפגעים שנקראו אז פידאיונים שהיו פוגעים בישובים החדשים שהוקמו הורגים כל מי שרק יכלו. בעת המסדר נאם בן גוריון נאום ענק (שעה וחצי) למצרים ולעמי ערב שיניחו לנו. לאחר הנאום צעדנו באיצטדיון
צילמו אותנו לסרט דוק ומנטרי. לימים סיפרה לי חברה שלי יולה שביקרה בברזיל ושם הסריטו את הסרט וכמה שמחה וצהלה שראתה אותי על המסך. גם משפחתי בניו-יורק ראוני , ולאה קפלן צעקה "בלהה, בלהה".
באוגוסט אותה שנה השתחררתי מהצבא.
כמובן מיד נשלחתי לעבוד כמורה ברמלה.
בארץ באותם ימים, העלייה הגדולה מכל ארצות המזרח הערביות , יהודים שעזבו את ארץ מולדתם ללא רכושם כי הממשלות הערביות לא הרשו להוציא רכוש וכסף מארצם. כמו כן הגיעו שארית הפליטה ניצולי השואה מארצות אירופה שלפני קום המדינה הממשלה הבריטית אסרה עליהם להיכנס לארץ ורק לאחר קום המדינה יכלו להיכנס אליה. רבים מהם נשלחו על ידי הבריטים למחנות בקפריסין ושם ישבו עד קום המדינה.
הארץ לאחר המלחמה שסועה , מלקקת את פצעיה מימי המלחמה. מתחילים לבנות את כל הישובים שנהרסו בימי המלחמה. קצב העולים היה הרבה יותר גדול מקצב יכולת הבניה. הושיבו את העולים בתחילה בערים הערביות שנעזבו, כמו יפו, רמלה, לוד, בית שאן ואחר כך נאלצו לבנות מגורים מהירים. החלו בהקמת ערי אוהלים אך הגשם הראשון אילץ את ראשי המדינה למצוא פיתרון והחלו בונים פחונים שבהם גרו משפחות בנות 8 נפשות ויותר . בקיץ היה חם מאד
השמש קפחה את קרניה על הגגות הפח ובחורף הגשם דפק ודלף.
ולכל זאת לא היו מספיק מורים ומספיק מבנים לבתי-ספר. אנשים מהישוב הישן התנדבו לבוא ולעזור לאנשים .
גם הצבא בא לעזור עם יחידת הגדנ"ע . הקימו במעברות מעין תנועה שהיו באים להדריך את הנוער במעברות וכן היו מוציאים אותם לקורסים במחנות כדי לתת להם מרוח הארץ.
הייתי בצבא מפ"אית שהיה עלי לחנך את הילדים שהגיעו ולתת להם קצת מאהבת ארץ ישראל.
יצאנו איתם לטיולים בארץ לימדנו אותם קצת תרגילי סדר , הם אהבו מאד את המשחקים הללו
ב"צבא" זה נתן להם תחושת שייכות.
בימי העצמאות של שנות המדינה הראשונות נהוג היה לערוך מצעד צבאי ברחובות הערים. כמובן ששיתפו את הילדים ואני צעדתי עם גדוד של גדנ"עים במצעד של שנת 1955 היה מצעד ומסדר ענק שנערך באצטדיון רמת-גן. היה זה לפני מלחמת קדש , הערבים שלחו מפגעים שנקראו אז פידאיונים שהיו פוגעים בישובים החדשים שהוקמו הורגים כל מי שרק יכלו. בעת המסדר נאם בן גוריון נאום ענק (שעה וחצי) למצרים ולעמי ערב שיניחו לנו. לאחר הנאום צעדנו באיצטדיון
צילמו אותנו לסרט דוק ומנטרי. לימים סיפרה לי חברה שלי יולה שביקרה בברזיל ושם הסריטו את הסרט וכמה שמחה וצהלה שראתה אותי על המסך. גם משפחתי בניו-יורק ראוני , ולאה קפלן צעקה "בלהה, בלהה".
באוגוסט אותה שנה השתחררתי מהצבא.
כמובן מיד נשלחתי לעבוד כמורה ברמלה.
היי,
השבמחקסבתא שלך הייתה מורה בבית הספר היסודי "רמת אביב ג'"? אם כן היא הייתה המחנכת שלי בכיתה ג' וד' :) לפני המון שנים...